תוכן שיווקי: מה הדבר האחד הכי חשוב להצלחת העסק שלך?

זה היה מתישהו בשנות ה- 90 של המאה שעברה. יצאתי להונגריה עם משלחת של עיתונאים כדי לסקר את פסטיבל האביב המקסים של בודפשט, המתקיים מדי שנה בשנה בחודש מארס. לקחו אותנו לאופרה. אירחו אותנו במסעדות יוקרתיות. עשו הכל כדי שנהנה ונכתוב כתבות שיביאו להונגריה תיירים ודולרים. רק על דבר אחד לא חשבו… וזה הסיפור שלי לט"ו בשבט.

האמת היא שהתאהבתי בבודפשט כבר כמה שנים קודם לכן, כשהגעתי אליה לראשונה ב- 1989 למסע שורשים. בודפשט של שלהי שנות ה- 80' הייתה סוג של יפהפייה מתעוררת, שרק החלה לגלות את מנעמי המערב.

אם רצית לבקר בכלבו הקומוניסטי – היה עליך להצטייד בסלסלה, בין אם התכוונת לקנות דבר-מה (מהמדפים הריקים…) ובין אם רק רצית לראות איך נראית צרכנות קומוניסטית מקרוב (מדפים ריקים…) ומה אין לחנות להציע. למה? אלה היו החוקים, והשומר בכניסה היה מאוד נסער (בהונגרית) כשניסינו לכופף את החוקים, מבלי דעת.

אם בכל זאת מצאת משהו לקנות – נארזה הסחורה בנייר עיתון לא מודפס, שקופל כמו פיסות הנייר שפעם היו נותנים בהן גרעינים שחורים לפיצוח, או אבקת זעתר לבייגלה עם שומשום בשער שכם…

והאוכל? האוכל היה כבד ושמנוני, והתבסס בעיקר על בשרים עתירי שומן, רטבים סמיכים והיעדר כמעט מוחלט של ירקות טריים, למעט כרוב כבוש לדורותיו – מ"אל דנטה" ועד שנייה לפני ריקבון מוחלט…

כשהגענו לביקור אצל הדודה, בשולי העיר, נחשף בפנינו המזווה הביתי. בתוך ארון גדול וחשוך, עמדו שורות-שורות של עשרות צנצנות מלאות במרקחות פרי וממרחי ירק, עם פתקיות לבנות עליהן נרשמה תכולת הצנצנת בכתב יד. את כולם רקחה הדודה במו ידיה והכינה לימות החורף ולימות האביב, ובעיקר – לימות המחסור. על פירות וירקות טריים לא היה מה לדבר. לא בבית, לא במסעדות ולא בחנויות.

בחזרה לבודפשט, בחזרה לאוכל ההונגרי
כמה שנים לאחר מכן חזרתי לבודפשט כעיתונאית. העיר שינתה את פניה ורבים מקמטי השנים כוסו בצבע טרי ובבניינים משופצים לתפארת. המארחים שלנו יצאו מגדרם להנעים עלינו את הביקור, בסיורים מרתקים בבתי המלחינים ההונגריים הידועים ובערבי אופרה קסומים בבית האופרה המרשים של בודפשט שנבנה בצלמו וברוחו המוזהבת של בית האופרה הווינאי. ואז, בוקר אחד, העלו אותנו על אוטובוס ולקחו אותנו לארוחת צהרים במסעדת תרנגול הזהב שבסנט-אנדרה – עיירת אמנים הנמצאת במרחק כשעה נסיעה צפונית לבודפשט.

תרנגול הזהב. הפתעה על הצלחה
האטרקציה התיירותית של תרנגול הזהב הייתה תפריט המסעדה, שנכתב בכמה עשרות שפות, כולל בעברית. וכך, אחרי שוטטות בסמטאות הציוריות, התיישבנו לשולחן רעבים, והוגשה לנו המנה הראשונה: צלחת לבנה גדולה ועליה, הפלא ופלא, עגבנייה אדומה חתוכה, פלחי מלפפון קורנים בירוק וכמה עלי חסה גדולים ויפים. אבל המראה המלבב היה עוד פחות מוצלח מהטעם… העגבנייה הייתה חמצמצה בדיוק במידה, כאותן עגבניות בלאדי שצומחות בחצרותיהם של בתים חדשים, לאחר שפועלי הבניין – צרכני עגבניות ידועים, עשו את צורכיהם על אדמת אתר הבנייה שהיה שם קודם; המלפפון היה עדין ומתקתק לתפארת; והחסה… הו החסה… התפצחה בין שיניי כמו עוגייה נחשקת – טרייה, עסיסית ומעוררת תאבון. יש לי רק עוד מלה אחת לתאר את עוצמת החוויה הקולינרית שחוויתי באותם רגעים: וואוו. וואוו מוחלט.

המלצרית פנתה לרב המלצרים שפנה לבעלי המסעדה
רגע לפני ששכרון החושים יפוג, העפתי מבט בתפריט (בעברית, זוכרים?) וראיתי שהמנות המתוארות בו נראות עייפות וכבדות בצורה מטרידה למדיי. קראתי איפוא למלצרית, וביקשתי לקבל במקום המנה העיקרית עוד צלחת של ירקות, כמו זאת שזה עתה חיסלתי בהנאה גדולה. היא אמרה "רק רגע" (שזה מה שמלצריות אומרות בדרך כלל כשמפתיעים אותן בבקשה חריגה, מחוץ לתפריט) ונגשה להסתודד עם רב המלצרים, שפנה והסתודד עם בעלי המסעדה, שפנה והזמין בתנועת אצבע את השף, ללחוש משהו על אוזנו. השף הנהן בראשו, נפנה ונבלע במטבח.

ואז הגיעה המנה שביקשתי…
ובינתיים, עמיתיי למשלחת, עיתונאים שנאספו לרגל פסטיבל האביב מכל העולם המשיכו לבלוס את המנות העיקריות, בעוד אני ממתינה בציפייה דרוכה ובבטן מקרקרת לעוד עלי חסה פציחים. הדקות נקפו. חבריי לשולחן כבר סיימו את המנה העיקרית ועברו למנת הקינוח, ומשסיימו את מנת הקינוח, קיבלו כוסית של ליקר "אוניקום"  להסדרת העיכול… ורק אז… כשכולם כבר סיימו את הארוחה ועמדו לקום – הגיעה מנת הירק שלי… צלויה להחריד וחבוטה להפליא, או בקצרה: לא ראויה למאכל אדם…

צ'רדש עגבניה על המוקד
רק אז הבנתי. בקשתי התמימה לתוספת עגבניה, פורשה על ידי המארחים כנסיון בריחה מהתפריט הלא כשר… וכיוון שמנה עיקרית, כמו מנה עיקרית, חייבת להיות מבושלת וחמה – לקחו את הירקות שביקשתי, והקריבו את נעוריהם הפציחים על הפלנצ'ה, לטובת הפרוטוקול הקולינרי המקומי.  איזה בזבוז, יוי אישטנם…

נזכרתי בסיפור הזה כשיצאתי העירה לקנות פירות מיובשים לכבוד ט"ו בשבט…

של מי ראש השנה הזה לעזאזל
כשחושבים על זה, אין הרבה שוני בין העגבניות המתות על הגריל ב"תרנגול הזהב" לבין פיסות התפוח הדלוחות שיובאו, אלוהים יודע מאין, על מנת לחגוג לתפוחי ארצנו יומולדת… או המשמשים, או הדבלים, או הצימוקים… כל אותם פירות מיובשים, יבשים ועבשים, שדורות של עיתונאים זריזים נוהגים למנות את כמות הבקטריות המקננות באריזותיהם ומתריעים מפני סכנות הטחב והלכלוך שהם מזמנים לבריאותנו; כל אלה, היו פתרון של דחק ליהודים שגלו מן הארץ, ונאלצו לחגוג את אביב ארץ אבותיהם על דבלה מאובקת או משמש בלוי מארצות הים. זה מה שהיה…

אבל היום? כשהשווקים עמוסים בפרי טרי, התותים אדומי לחיים ותפוחים מוורידים מכל דוכן – למה להמשיך ולצרוך פירות מתים, עתירי קלוריות ומחיר, שאין כל קשר בינם לבין אילנות הארץ. למה באמת? אולי כי כך נהגנו תמיד. אולי כי ט"ו בשבט התקבע כחג הפירות המיובשים. ואולי סתם, כי זה טעים…

ומה הלקח השיווקי מהסיפור?

  • קודם כל, כשלקוח פונה אליכם עם בקשה חריגה, אל תניחו הנחות. תשאלו מה הסיבה ומה באמת ובדיוק דרוש לו. אם לא תשאלו – בהחלט קיימת האפשרות שלא תדעו, ולא תספקו לו את מה שהוא צריך ו/או רוצה… (ע"ע החסה שהועלתה על המוקד)
  • וזה בדיוק הלקח השני: אנשים לא קונים מה שהם צריכים. הם קונים מה שהם רוצים. והם רוצים מה שהובילו אותם לרצות – בתהליך מודע ועקבי של חינוך (ע"ע פירות ט"ו בשבט), בתחכום של כתיבה שיווקית או בתבונה של תוכן שיווקי.

כשאתם כותבים, חשבו: מה אתם רוצים שהקוראים שלכם יעשו? איפה הם נמצאים בתחילת הדרך, לאן ברצונכם להוביל אותם, ואיך תעשו את זה?

בסדנת תוכן בקלי קלות אנחנו לומדים לזהות במה הקורא / הלקוח הפוטנציאלי שלנו מתעניין, ואיך לחבר את המותג שלנו לתחומי העניין שלו.  ההרשמה מסתיימת ביום ראשון. הירשמו עכשיו.

עכשיו תורכם: איפה ראש השנה לאילנות מוצא אתכם ואיזה תובנות שיווקיות יש לכם מהחג וממנהגיו? הבמה שלכם.

About עידית נעמן
עידית נעמן היא מורת דרך להגשמת מטרות, שמלמדת בעלי עסקים להשתמש בידע המקצועי שלהם כדי למשוך יותר לקוחות והכנסות. שיטת השיווק שפיתחה משלבת בין תוכן, NLP וכלים מתקדמים של מוטיבציה, בדרך לעשייה שיווקית אפקטיבית. בתכנית "ניהול תוכן למקצוענים" תבנו תוך 14 שבועות בלבד תשתית תוכן מושלמת לשיווק העסק שלכם. לכל הפרטים ולהצטרפות מיידית לקורס - לוחצים עכשיו על הקישור "מזנקים להצלחה"

פוסטים קשורים

8 Comments

  1. כתיבה מלבבת, משאירה טעם של עוד.
    מה אגיד – לא סתם מנטורית עם יד קלה על המקלדת. כתיבה דינמית, מחויכת, מקצועית, כותרות מדהימות שגרמו לי לרצות להמשיך ולא לעבור מהר או לסוף. ללא ספק מעמידה רף גבוה ומקצועי לאיך צריך לכתוב, להגיע לקורא, ללקוח ולכבוש אותו בסערה. כבוד.

    • תודה מקרב לב, שרי יקרה. מפיך, כקולגה מוכשרת ויצירתית, שכתיבתך נפלאה ונוגעת בלב – זוהי מחמאה יקרה במיוחד!

  2. האמת ניתנת להאמר. ט"ו בשבט הוא באמת חג די משונה ובסממנים מסוימים הוא דווקא דומה לפורים בסימן "ונהפוך הוא".
    זו לא העונה לשתול עצים (העונה המתאימה היא דווקא בספטמבר ובלשון המשנה: "באחד בתשרי- ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות."

    אמנם בשנות הגלות הרבות גילו יהודים געגועים לארץ ישראל, געגועים אלה באו לידי ביטוי בפירות שהיו מגיעים אליהם ע"י שליחים מא"י. אפשר לאכול כמובן פירות טריים, כאלה המצויים בעונה.
    משעשע לקנות דבלים (תאנים מיובשות) וצימוקים מטורקיה , ולהציגם כפירות שנשתבחה בהם א"י.

    התובנה השיווקית שלי היא דווקא מפריחת השקדיה.
    הרי יהיו עוד גשמים. והשקד מפעיל כאן אסטרטגיה של להיות או לחדול:
    הוא מעדיף להיות העץ הראשון שפורח, אבל גם האחרון הנותן פרי (פירות השקדים יבשילו בקיץ).
    יש כאן תקופה ארוכה של סכנות,. שכן אם ירד גשם יפלו הפרחים ויפגע היבול.

    האם בעלי עסקים, מנהלי אירגונים וחברות חושבים על העניין הזה כאשר הם יוצאים עם מוצר שיגיע לשיא המכירות רק כעבור 6 חדשים ?

    חג שמח !

    • תודה, יונתן, על התובנה השיווקית שהצעת. ראשון לאסטרטגיה – אחרון ליישום הטקטי. האם בשוק תחרותי, זה יעבוד בהצלחה? או שצריך מוצר ללא מתחרים (שקד הוא שקד הוא שקד) כדי שאפשר יהיה לפעול בדרך זו, ולהצליח? עוד חומר למחשבה…

  3. ט"ו בשבט הוא אחד החגים החביבים עלי, סוף סוף לא חוגגים חג לרגל זה שעוד מישהו ניסה להרוג אותנו ללא הצלחה..
    חויות הן תמיד מקור לתובנות חדשות אהבתי את הסיפור, דרך סיפורו וכמובן המסר.
    חג שמח והרבה חויות מעשירות לכולם.

    • תודה, איל, על תגובתך המחממת לב. חייבת להגיד כי בכל פעם שמגישים לי ירקות – אני נזכרת באירוע ההוא… חג שמח לכולנו ולכל האילנות והפרחים שסביבנו.

  4. מסכים מאוד עם שתי המסקנות.
    בראשונה אני אפילו ארחיב. אף פעם אל תניח מה הלקוח רוצה (גם בבקשה הראשונה). תשאל כמה שצריך ומה שצריך עד שתגיע להבנה מלאה ומוחלטת של מה הלקוח רוצה.
    יש את שני צדי המטבע – תביא ללקוח משהו שהוא לא התכוון אליו והוא יהיה מאוד לא מרוצה.
    תן לו בדיוק את מה שהוא ביקש ואפילו תוסיף עוד משהו משלך ועל חשבונך – והלקוח יחזור לקבל עוד!

    בנוגע לשני … במוסר השכל כזה קצר אני מסכים. אם ניכנס לעומק ונחפור קצת. אני מסכים חלקית. יש הבדל גדול מאוד בין צרכנים ובמיוחד בהרגלי הקניה . ההבדל הכי ניכר הוא בין גברים לנשים.
    Women Shop – Men Buy. כלומר גברים יקנו יותר לפי הצורך ויקנו מדוייק. נשים יותר תטינה לבדוק , להסתכל ו"לקבל רעיונות" ובאמת אותן יותר קל לשכנע מה הן רוצות.

    • תודה, דן, על התגובה המעשירה. אין ספק שיש הבדל מהותי בין הרגלי קנייה של גברים והרגלי קנייה של נשים. אולי באמת אתייחס לכך באחד הפוסטים הקרובים. זה נושא מרתק.

השאר תגובה