כתיבת תוכן: איך לספר את הסיפור שלך ולרגש את הקוראים (גם כל הדרך לקופה)

החיים של כולנו הם תמהיל קבוע של שמחה ועצב, שחור ולבן, אושר וכאב. מתחת לחופה, ברגע האושר הגדול מכולם – אנחנו מעלים על ראש שמחתנו את ירושלים ושוברים כוס לזכר החורבן. רגע לפני שאנחנו חוגגים את יום העצמאות הלאומי שלנו – אנחנו מאמצים אל לבנו את "מגש הכסף" ומתייחדים עם הנופלים שקידשו את העצמאות בדמם. זאת ההוויה שבה אנחנו חיים, והיא עוטפת אותנו ומכה בנו ברגעים ידועים של טקסים ומסורות, וברגעים ידועים וצפויים פחות, שמצטרפים לחיינו לאורך הדרך והופכים לחלק בלתי נפרד מהסיפור שלנו – של כל אחת ואחד מאתנו ושל כולנו ביחד, כקהילה, כעם וכבני אנוש. על כוחו של הסיפור ואיך הוא יכול לשרת אותנו הרבה מעבר למילים ולזיכרונות – במאמר שלפניכם, שנכתב מול מראות הפרידה מאריק איינשטיין ז"ל ונרות החנוכה הדולקים.

אני ואתה נשנה את העולם
רבבות מעריצים נהרו מכל קצווי הארץ לכיכר רבין בתל אביב, כדי לחלוק בעיניים דומעות ובגרונות ניחרים מבכי כבוד אחרון לזמר אריק איינשטיין.

אין ספק. מוות הוא תמיד עצוב. אבל בפרידה מאריק איינשטיין היה הרבה יותר מעוד פרידה מאדם שהלך לעולמו, מפני שאריק איינשטיין לא היה עוד זמר בשורת המקהלה. הוא היה הפס קול של חיי כולנו, חלק בלתי נפרד מהסיפור של כל אחת ואחד מאתנו.

עם "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר" למדתי לבחינות הבגרות. כל מילה ממילות השיר מציירת לי בראש עד עצם היום הזה את נוסחאות האלגברה, את מראות הספרים על השולחן ואת החברות שישבו סביבו, בלילות ארוכים של דיונים ושינון.

"עוף גוזל" לוקח אותי היישר לקנטרי קלאב הרצליה, לערב הקריוקי שבו חגגנו לבוגרי הי"ב  שלנו את סיום הלימודים – קבוצה של הורים נרגשים, חנוקים מדמעות, יודעים שהגוזלים שלנו עוזבים את הקן ושכל מה שהיכרנו עד אז – כבר לא יהיה אותו הדבר. בפעם הבאה ששרים בסביבה "עוף גוזל" אל תחשבו פעמיים. תנו לי טישיו, כי הדמעות ההן לעולם לא ייצאו ממני…

"רוח רוח" הולך אתי מחורף לחורף, "לילה לילה" מחזיר אותי אל הילדות, "דמעות של מלאכים" הם בבואת החברים שאינם, ו"אהבת פועלי הבניין" מעלה לי על הפנים באופן בלתי נשלט חיוך נוסטלגי בלתי ניתן למחיקה…

אריק איינשטיין הוא פס הקול של החיים שלי, וכן… זאת בדיוק הסיבה שבגללה גם אני לעלעתי את הדמעות מול מסך הטלוויזיה. זה תמיד עצוב כשמישהו מת. אבל חלק לא מבוטל מהעצב הזה, טמון בתובנה ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר, שבמותו – מת גם משהו ממני. מת, ובה בעת ממשיך לחיות, שהרי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק… הסיפור של אריק איינשטיין – השירים שלו, הקול שלו, היכולת שלו להתחבר אל הרגעים של חיינו – קטנים כגדולים, לא נפסק במותו, אלא ממשיך וימשיך להיות איתנו, ככל שאנחנו נבחר להיות איתם.

ללא מוסיקה החיים היו שגיאה (ניטשה)
אריק איינשטיין נפטר בערב נר ראשון של חנוכה. לא יודעת מה אתכם, אבל בשבילי, חנוכה הוא לא נרות, לא סופגניות ואפילו לא לביבות, אלא  שירים. שירי חנוכה.

תראו לי ילד בישראל, שלא מצמיד בדבקות את שתי כפות הידיים לאוויר שלפניו על ה- "יש" ב "חנוכיה לי יש". תמצאו ילד אחד שלא מניף יד ורוקע ברגל עם ה- "לגרש" ב"באנו חושך לגרש". ולא משנה בכלל אם הילד הזה זה עתה סיים את הגן, או שהוא מלווה לגן את הנכדים… חנוכה הוא הסיפור של כולנו, ואנחנו מספרים אותו עם השירים ורפרטואר התנועות והרגשות שניטעו בנו עמוק בילדות והולכים אתנו מאז, שנה אחר שנה.

מכבים אנחנו ולנו הניצחון
למען האמת, הסיפור של ניצחון המכבים על היוונים הולך אתנו הרבה מעבר לשמונת ימי החג, ובלי שום קשר לאמת ההיסטורית, אם יש בכלל כזה דבר, שהיא שילוב קטלני של מלחמת דת (יהודים מול יוונים) ומלחמת אחים (צאצאי בית חשמונאי בינם לבין עצמם) שהתפרס על פני למעלה ממאה שנה, מהן 25 שנות מאבק גרילה בשליטים היוונים וכל היתר – תככים, אגו והרבה דם מיותר… (משפטים קצרים, אמרתי?).

הסיפור של חנוכה מתרחש בשנה השלישית למרד, כשלוחמי החשמונאים מצליחים לכבוש את ירושלים, ומגלים שבית המקדש חולל ומנורת הקנים הותכה. הם מאלתרים מנורה ומוצאים פך שמן חתום אחד ויחיד, שבדרך נס מספיק ל-8 ימים, עד שמגיעה לבית המקדש המטוהר הספקת שמן טרייה.

בדרך נס זה לא נס… זה סיפור על גבורה, על ניצחון ועל תושייה של בני אדם. אלא שבזיכרון הקולקטיבי של כולנו הוא השתמר כסיפור של נס, ולא סתם נס – אלא הוא הפך למטפורה של "אם כל הנסים", זו שאנחנו ממהרים להיאחז בה בכל פעם שאנחנו זקוקים להסבר חוץ-מציאותי על-אנושי שישכנע אפילו את עצמנו…

עם יד על הלב, תחשבו מה עובר לכם בראש בכל פעם שמכבי ת"א משחקת נגד פנטנייקוס היוונית… כדורסל או אנטיוכוס (טוב בסדר, גם וגם…). ומאיפה בא הנס לקפה הנמס (רמז: זה לא עוד משהו שעשה מכופף הבננות…).

Same same but different
אבל אל תבלבלו אותנו עם העובדות (עובדות?) ההיסטוריות. כשמספרי הסיפורים היו יושבים עם כל השבט מסביב למדורה, לאו דווקא האמת ההיסטורית עמדה לנגד עיניהם… בהדרכות ובסדנאות שאני מעבירה אני נוהגת לומר: רק בבית משפט אנחנו נדרשים לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת. סיפור הוא לא בית משפט. הוא חוויה. הוא חגיגה. הוא חיבוק. הוא הפנס שמאיר לנו את הדרך.

סיפור טוב הוא מה שאנחנו בוחרים לספר בו, כדי להוביל את השומעים למחוז חפצם וגם למחוז חפצנו. יש סיפורים שמיועדים להלהיב, אחרים בוחרים להשקיט, לאחד או להעיר, להנמיך ציפיות או לייצר מוטיבציה. למען האמת, כל מה שאנחנו אומרים – לעצמנו ולסובבים אותנו – זה… סיפורים. והסיפורים האלה הם אבני הבניין של עניין חיינו. הם מנהלים אותנו והם מובילים אותנו.

גם הסיפור של חנוכה הוא חלק מהפסקול של חיינו, לא מעט בזכות השירים שמשמרים את המראות ואת המאורעות. ומעכשיו, הנר הראשון של חנוכה כבר לא יהיה רק נר ראשון של חנוכה. הוא יהיה גם הנר האחרון של אריק איינשטיין. וכשנשיר "מעוז צור" לזכר ניצחון המכבים, ניזכר ש"אני ואתה נשנה את העולם", ונבין שהעולם של כולנו הוא תבנית נוף הסיפורים שלנו והסיפורים של מי שנמצאים סביבנו, שנוגעים בנו.

ואיך בדיוק הפך גם סאני ג'ים לחלק מהפסקול של כולנו…
גם הסיפור של סאני ג'ים הוא הסיפור של כולנו, למרות שרובנו לא שמעו עליו מעולם. כדי לספר אותו אני רוצה להחזיר אותך לשולחן ארוחת הבוקר של חוואי אמריקה בשנת 1900. ארוחת הבוקר האמריקנית דאז מיועדת לספק לחוואי האמריקני את האנרגיה הדרושה לו ליום עבודה בשדה. היא מורכבת מתפוחי אדמה, ביצים וקותלי חזיר. היא דורשת זמן הכנה לא מבוטל והיא מושיבה את כל המשפחה סביב השולחן על הבוקר. היא בדיוק מה שהיה דרוש לאנשים עד אותה נקודת זמן.

אבל במקביל, מתחיל באותה העת בארה"ב תהליך מואץ של אורבניזציה. יותר ויותר אנשים נוטשים את אורח החיים החקלאי לטובת עבודה בערים הגדלות. החיים משתנים ויחד איתם משתנה סדר היום. זמן הוא כסף. לאנשי העיר אין זמן לארוחות משפחתיות דשנות על הבוקר. הם צריכים פתרון תזונתי קל, מהיר, מזין ומשביע.

מי שלוקחת את ההזדמנות בשתי ידיים היא חברת  "Force Food", שממציאה את דגני הבוקר הראשונים בהיסטוריה. רק מה, איך משכנעים מיליוני אמריקנים שהדבר הזה, שנראה כמו נסורת עץ מהנגריה הקרובה, הולך להיות ארוחת הבוקר האולטימטיבית, שתספק להם בדיוק את מה שהם צריכים: אוכל מזין, קל להכנה וטעים?

כאן נכנס לתמונה ג'ימי דאמפס. ג'ימי דאמפס היה דמות עגמומית, שמנמנה וגוצה, עם דימוי עצמי נמוך וחלומות לא ממומשים, אלא שלמזלו הטוב – באה לעזרתו ה"נסורת" של "Force Food". ביס אחד – ובדך נס הופך ג'ימי דאמפס לסאני ג'ים – חתיך הורס וחייכן בלתי נלאה, המשפריץ סביבו אנרגיות בלתי נגמרות.

הסיפור על הנס שלא ייאמן של ג'ימי דאמפס שהפך לסאני ג'ים, הוא הסיפור שהפך את הסיריאל לארוחת הבוקר האולטימטיבית של כל העולם והזניק את התוצאות העסקיות של "Force Food" במכפלות אקספוננציאליות.

זה לא רק הסיפור. זה האנגייג'מנט
כל האנשים שמילאו את הכיכר לא היו מרגישים צורך להיות שם, אילמלא הכירו את השירים של אריק איינשטיין, התחברו אליהם ואפשרו להם לקחת חלק בחייהם – כל אחד בדרכו שלו.

כל האנשים שהמתינו לסופגניות בערב נר ראשון בקונדיטוריה של הסופרמרקט, אולי היו חושבים פעמיים על הבצק עתיר השמן והקלוריות שהם עומדים להכניס לפה, אילמלא הילך עליהם קסמו של סיפור החנוכה, על שיריו, טעמיו וריחות הטיגון האופייניים לו, המקדשים את נס פך השמן לדורי דורות.

כל האנשים שפותחים את הבוקר עם סיריאל, מייחלים, במודע ושלא במודע, לנס  שיהפוך גם אותם ממי שהם למי שהם חולמים להיות…

שלושת הסיפורים שלפנינו יצרו משהו שהוא הרבה מעבר לסך המילים של הסיפור. הם יצרו אנגייג'מנט. הם הצליחו למשוך את המאזינים אל תוך עולם התוכן שלהם, ולהפוך אותם לחלק פעיל ובלתי נפרד ממנו. זה הכוח האמיתי של הסיפור ואליו אנחנו שואפים. זה מה שהופך את המאזינים למעריצים, את הקוראים לקונים, ואת הסיפור – לכלי רטורי שכדאי לאמץ אותו ככלי שיווקי זמין, פשוט ויעיל.

אז… מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?

  • מה הסיפור שלך?
  • איפה הסיפור שלך נוגע בקהל שלך?
  • ואיך הסיפור שלך יכול לעזור, לשפר ולשנות חיים – שלך ושל האחרים שסביבך?

סיפור. זה כל השיפור.
אנשים מתחברים לסיפורים. אנשים לוקחים איתם את הסיפורים ומאמצים אותם אליהם. כך הם נטמעים בהם והופכים להיות חלק מהם ומהחיים שלהם. כך גם אנחנו יכולים להפוך לחלק מהחיים שלהם ולאפשר להם להיות חלק מהחיים שלנו.

בעזרת הסיפור שלנו, אנחנו יכולים להפוך את האנשים שסביבנו מסתם קהל לקהילה, קהילה שמתחברת אל הסיפור שלנו ושל המוצרים והשירותים שלנו, רוכשת אותם, ממליצה עליהם לאחרים ועל הדרך מעצימה את עצמה ואותנו. כל מה שצריך כדי לחולל את הנס הזה – הוא להתחיל לספר את הסיפור שלנו…

עד כאן אני. הבאתי שלוש דוגמאות לאופן שבו סיפורים של אחרים משפיעים על החיים שלנו והופכים להיות חלק מהם. אני מזמינה אותך להגיב, לשאול, ולשתף בסיפורים שהפכו לחלק מהחיים שלך, או באופן שבו הסיפור שלך ושל העסק שלך הפך להיות חלק מהסיפור של קהילת הצרכנים שלך. קדימה, הבמה כולה שלך.

About עידית נעמן
עידית נעמן היא מורת דרך להגשמת מטרות, שמלמדת בעלי עסקים להשתמש בידע המקצועי שלהם כדי למשוך יותר לקוחות והכנסות. שיטת השיווק שפיתחה משלבת בין תוכן, NLP וכלים מתקדמים של מוטיבציה, בדרך לעשייה שיווקית אפקטיבית. בתכנית "ניהול תוכן למקצוענים" תבנו תוך 14 שבועות בלבד תשתית תוכן מושלמת לשיווק העסק שלכם. לכל הפרטים ולהצטרפות מיידית לקורס - לוחצים עכשיו על הקישור "מזנקים להצלחה"

פוסטים קשורים

4 Comments

  1. מרגשת ומחברת את החוויות הקולקטיביות לפס קול משותף. יחד עם זה עושה את האבחנה בין הפרט לכלל, בין היחיד לקהילה, בין הסיפור הלאומי לזה הפרטי, האישי. בדיוק כמו מה שעושה את ההבדל בין קהל הצרכנים. בדיוק כמו מה שמבחין בינך לכותבים אחרים. נפלא.

    • וואוו. תודה, שרי. התלבטתי הרבה תוך כדי כתיבה. מוות הוא הרי לא עניין טריוויאלי, ולחבר אותו למסרים העסקיים שלי – זה לא מובן מאליו. ואז שמעתי את בת קולה של חלי וירט, מייסדת T-ROO ומי שהפיקה את כנס "חדשנות שיווקית" בו השתתפתי השקוע, שאמרה: כדי להשפיע – אנחנו חייבים להותיר חותם, לנקוט עמדה ולעמוד מאחוריה… הנה עוד עצה קטנה שנתנה לי אומץ גדול ללכת אחר צו מצפוני ולכתוב את אשר על לבי, מבלי לוותר על המסרים המקצועיים שאני מובילה בנישה בה אני פועלת. שמחה שכיוונתי לדעתך. תודה על התגובה מחממת הלב.

  2. תודה על המאמר הכתוב בחן, המתגלגל והמשכנע … אין לי ספק שסיפור טוב יכול לגרום להתחברות רגשית (אנגייג'מנט) וכך לגרום ללקוחות פוטנציאליים לצרוך את המוצר/שירות/ערך מוסף שאנו מציעים. אני בתחום הקידום בגוגל ופה נראה לי קצת קשה ליצור סיפור שכזה … התגלגלתי לתחום זה בעקבות כך שנפלטתי משוק העבודה בגיל 50 פלוס … אז איך אני יכול לשלב סיפור שכזה באתר שלי ובפוסטים שלי ולשלב אותו בתכנים … חוץ אולי מאשר בדף האודות ???

    • תודה דני על תגובתך,
      הסיפור שלך הוא הרבה מעבר למעבר בין קריירות. הסיפור שלך הוא מה שאתה מוכר, מספר, מסביר ופותר יום-יום ושעה-שעה עבור לקוחותיך. קח את זה משם. תראה כמה סיפורים יהיו לך לספר… בהצלחה.

השאר תגובה